Kérdés: A fiatalon elhunyt férjet özvegye annak idején szülei sírjába temettette el.  Majd fél évszázados özvegység után a hitves elhunyt, és szeretne férjével együtt nyugodni. Erre csak abban az esetben lenne mód, ha a régen elhunyt férj csontjait exhumálnák, és új, közös sírba helyeznék a most eltávozott özveggyel.  Kérdés, hogy a halácha szerint van-e erre lehetőség?

Válasz:

A test exhumálása nagyon érzékeny téma. A zsidó törvénykódex, a Sulchán Áruch Jore Déá traktátusa foglalkozik e kérdéssel. A 363. fejezet első paragrafusában áll:

אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואצ”ל ממכובד לבזוי ובתוך שלו, אפילו ממכובד לבזוי, מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו וכן כדי לקוברו בארץ ישראל, מותר. ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו, מותר בכל ענין. ואם אינו משתמר בזה הקבר, שיש לחוש שמא יוציאוהו עובדי כוכבים, או שיכנסו בו מים, או שהוא קבר הנמצא, מצוה לפנותו

Nem hantolják ki a testet vagy a csontokat, sem díszes sírból díszesbe, sem méltatlanból méltatlanba, sem méltatlanból díszesbe, azt pedig mondani sem kell, hogy díszesből sem méltatlanba. De a sajátjában, akár díszesből méltatlanba is helyezhető, hiszen joga az embernek, hogy őseivel nyugodjék. Ezért Izrael földjébe vinni is szabad a csontokat. Ha úgy temették el, hogy majd kihantolják, szabad. Ha viszont őrizetlen a sír. Ha fennáll a veszély, hogy kihantolják mások, vagy elönti a sírt a víz, esetleg rábukkannak valahol egy sírra, jócselekedetnek számít a kihantolás.

Először is tisztáznunk kell, mit jelent a „sajátja” kifejezés. A Turé Záháv (ibid.) megmagyarázza: olyan sírhelyet, melyet megvásárolt földjében létesített, és ott vannak ősei eltemetve. Jelen esetben nincs erről szó.

Majd tisztáznunk kell, mit takar a „Ha úgy temették el, hogy majd kihantolják, szabad” kitétel. Ezt a Remó magyarázza meg a Jore Déá 364/1-ben:

 או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו. ואם צוה להוליכו ממקום למקום, או שצוה לקברו בביתו ולא בבית הקברות, שומעין לו

Ha eleve el akarták vinni Izraelbe, vagy úgy rendelkezett a haldokló, hogy temessék ősei mellé, vagy vigyék másik helyre, ne a temetőbe, hanem a saját tulajdonú földjébe, hallgatnak rá.

A Rámbán Torát háádám c. munkája Sáár hákvurá fejeztében a Jeruzsálemi Talmud Moéd Kátán traktátusára hivatkozva így összegez:

אסור לפנות את המת או העצמות ממקומן לצורך מת אחר, וכ”ש לפנות המקום, וכן לעשות לו קבר מכובד הימנו אסור, אבל לכפרה שלו ולכבודו כגון להעלותו לארץ ישראל ולירושלים או לקברות אבותיו מותר.

Tilos kihantolni a halottat vagy a csontokat a helyükről,  egy másik halott szükségletei miatt, hogy ezáltal felszabaduljon a hely, s ott egy díszes sírhelyet kialakítani is tilos. De engesztelés gyanánt, hogy Izraelbe vagy Jeruzsálembe vigyék, vagy ősei mellé temessék, szabad.

Mit is jelent az, hogy „ősei mellé”, vagyis családi sír?

Becálél Stern Böcél Háchochmá c. responzuma I. kötet 14. fejezetében kifejti, hogy az ősei mellé kifejezés nem csupán a szó szerint vett ősöket, de a tágabb családot is jelenti.

בטושו”ע יו”ד מבואר הטעם להתיר לפנותו בתוך שלו משום שערב לאדם שיהא נח אצל “אבותיו”, וכ”ה במקור הדין בירושלמי (פ”ב דמו”ק ה”ד). מ”מ מדברי הפוסקים נראה “שאצל אבותיו” לאו דוקא אלא ה”ה אצל מישהו אחר מבני משפחתו הקרוב אליו. עיי’ טו”ז (יו”ד סי’ שס”ג סק”ב) שכ’ ובתוך שלו כו’ ששם קבורים בני משפחתו. וכ”ה בבאר הגולה שעל גליון השו”ע שם ובהגהו’ פרישה שם (אות ג). וכן מוכח גם בפירוש לס”ח (סי’ תשכ”א) שפי’ כן בכוונת המחבר ר”י החסיד ז”ל. ועיי’ שו”ת ח”ס (חיו”ד סי’ של”א ד”ה ומה) שכ’ ובטיו”ד וב”י רסי’ רס”ג גרס אצל משפחתו, א”כ לאו דוקא בן אצל אבותיו כו’ עכ”ל. ואם אמנם הדבר יפלא כי בטיו”ד שלפנינו אדרבה איתא להדיא, “אצל אבותיו”, וכ”ה גם בב”י שם (סוד”ה נשאל) ובשו”ע שם סעי’ א’, מ”מ במקומות שהזכרתי מבואר כן, שוב מצאתי בשו”ת אמרי אש (חיו”ד סי’ קכ”א) שהעיר כן בדברי הח”ס אלו, ומסקנתו ג”כ דאבות לאו דווקא אלא ה”ה שאר קרובים. (אלא שמסיק שם שצריך קבר מיוחד למשפחה ע”ש. עיי’ לקמן אות ד’). וכן מוכח גם בשו”ת ח”ס (ח”ו סי’ ל”ז אות ג’). שכ’ להתיר הפינוי משום שבעיר נקש”ב קבורים יקירי משפחתם כו’ ואמו כו’ ואשתו בניו ונכדיו ע”ש. הרי דגם למקום שאר קרובים מותר לפנות, דאל”כ לא הו”ל להזכיר את אלה, רק אמו בלבד, לפי”מ דס”ל להח”ס דלא בעינן קבר משפחה. וכן מבואר גם בשו”ת מהר”ם שי”ק (חיו”ד סי’ שנ”ה) ובשו”ת זכרון יהודה (חיו”ד סי’ ק”ל). ועיי’ שו”ת דברי מלכיאל (ח”ד סי’ צ”ה ד”ה ולזה) שכ’ דאצל אבותיו לאו דוקא אלא ה”ה אצל קרוביו הפסולים לו לעדות מחמת קורבה ע”ש

A családi sír, mint azt fentebb láttuk, olyan, saját tulajdonban álló sírhelyet jelöl, ahol a szűkebb vagy tágabb rokonság egymás mellett nyugszik.

Moshe Feinstein Igrot Moshe c. munkája Jore Déá 2. kötet 161. fejezetében hosszas fejtegetésben kifejti, hogy a csontokat, szabad összeszedni és családi sírba helyezni, de csak abban az esetben, ha ez általános gyakorlat.

(N.b: a bibliai időkben gyakorlat volt, hogy a halottat egy száraz sziklarésbe vagy barlangba temették, s mikor már csak a csontok maradtak meg, akkor azokat egy osszáriumba helyezték. Ma ez a gyakorlat zsidó körökben ismeretlennek számít. )

ובדבר מה שלא נתעכל הבשר לכאורה ודאי גרוע דהנוב”ק סימן פ”ט סובר דבעצמות ליכא בלבול וחרדת הדין והביא מתשובת רב האי גאון שהביא הטור /יו”ד/ סימן שס”ג שהיו מלקטין העצמות. אבל הא לדינא מפורש שם שאסור לפנות גם עצמות אף לא לקבר מכובד מזה ורק לכפרה שלו ולהעלותו לא”י ולקברו בקבר אבותיו מותר ממש כמו שנאמר במת, ובע”כ צריך לומר שמיירי הא דר”ה גאון באופן שמותר לפנות שהוא במקום שנוהגין לקבור במהמורות עד שיתעכל הבשר ואח”כ מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון שאיתא שם בסעיף ה’ והוא מירושלמי פ”א דמו”ק ה”ה, ושכן צוה ר’ צדוק לבנו ר’ אלעזר כדאיתא בשמחות פי”ב והובא בטור וש”ע /יו”ד/ סימן ת”ג סעי’ ח’ שיעשה לו כן שזה מותר מטעם דהוי כהתנה כיון שנהגו כן. וזהו כוונת הב”י במה שהביא מרמב”ן ומסתברא מקום שנהגו כגון לשנותה אחר עיכול הבשר וליתן העצמות בארונות, שהוא לתרץ תשובת ר”ה גאון שמשמע שמותר לפנות עצמות שהוא דוקא באופן זה. וזה ברור ופשוט. ולכן תמוה טובא דברי הנו”ב שמשמע שמתיר בעצמות מראייתו מתשובת ר”ה גאון זה ומלשון הב”י בשם הרמב”ן שאדרבה הא מפורש שאסור בעצמות כמו במת קודם עיכול הבשר, וכן לא הרגיש בזה גליון מהרש”א שהביאו שהי”ל לאסוקי שמ”מ אסור כמפורש בש”ע שם אין מפנין המת והעצמות ורק במקום שנהגו לקבור במהמורות ואחר עיכול הבשר בארון מותר. עכ”פ אף אם נימא כהנו”ב שליכא חרדת הדין בעצמות אסור אך שמעינן מזה דהיכא דמותר לפנות טוב יותר לחכות עד אחר עיכול הבשר כגון לקברות אבותיו

Itt szembeállítja Háj gáon véleményét a Bét Joszéffal és a Rámbánnal, akik szerint a csontok olybá számítanak, mint az aznap elhantolt halott, és arra a következtetésre jut, hogy minden más esetben tilos az exhumálás.

Ugyancsak ő az Igrot Moshe Jore Déá 2. kötet 156. fejezetében egy hasonló esetet ír le. Itt az elhunyt és eltemetett édesanyát fiai ki kívánják hantolni, és a férje nem járul hozzá. Moshe Feinstein úgy dönt, hogy a férj akarata érvényesül ez esetben. Ki kell hangsúlyoznunk, hogy itt is családi sírba való helyezésről szól az eset.

Végezetül álljon itt Becálél Stern már idézett munkája ugyanazon fejezetének egy másik részlete:

לא אמרו בירושלמי ושו”ע להתיר לפנות המת כדי לקברו בקבר אבותיו אלא במת הקבור לבדו באותו קבר שרוצים לפתוח כדי לפנותו, אבל אם ע”י איזו סיבה נקברו שני מתים בקבר אחד ביחד, ועתה רוצים לפנות אחד מהם לקברו בקבר אבותיו ולהשאיר את השני בקברו, פשיטא שאסור לפתוח את קברם

Nem azt mondja a Talmud Jerusálmi és a Sulchán Áruch, hogy szabad kihantolni a halottat, hogy ősei mellé temessék, hanem arról van szó, hogy egy magányos sírban fekvő csontjait emelnék ki. De ha valamilyen okból két halott fekszik egy sírban, és most csak az egyiket akarják kihantolni, hogy ősei mellé temessék, s a másikat bent hagynák, egyszerűen tilos felnyitni a sírt.

Végkövetkeztetés:

Az elhunyt férj nem rendelkezett saját sírjáról. Özvegye a legjobb szándéktól indíttatva temette őt szülei mellé. A most elhunyt hitves új sírjába való áthozatal is családi sírnak, vagy legalábbis „ősei mellé” való temetésnek minősíthető, tekintve a nagy döntnökök véleményét. Amennyiben azonban lehetőség is nyílna a halott új sírba való temetésére, Becálél Stern eldönti a kérdést: a régi sírban lévő más halottak miatt erre semmilyen módon nincs lehetőség.

 

 

 

Advertisements